יום חמישי, 4 במרץ 2010
יום חמישי, 25 בפברואר 2010
אודות סבתא אסתר
סבתא רבא שלי, אסתר וינשנבל נולדה בבריינסק שהייתה צמודה לעיר ביאליסטוק שבה למדו, קנו ובילו. היא נולדה בחודש אלול ביום לא ידוע בשנת 1919.היא נולדה למשפחת גולד שהייתה אדוקה וציונית. חלום המשפחה היה להגיע לארץ ישראל,אך זהו היה חלום מתוק ורחוק בשבילם. היו לה שתי אחיות ואח גדול שניהל בית ספר בביאליסטוק. סבתא רבא שלי זוכרת שכל הילדים היו בתנועות הנוער ואפילו אחיה פיקד על השבט. קצת לפני המלחמה עזבה אחותה של סבתי לארץ ישראל.
סבתי רצתה ללכת כשתהיה גדולה לאוניברסיטה שעלתה הרבה מאוד ליהודים, אך אחיה אמר לה שהוא ישלם מכספו על לימודיה בעתיד.
סבתי זוכרת את תקופת עליית השלטון הנאצי ואת האנטישמיות בבתי ספר ובעירה. סבתי זוכרת את הפוגרומים שהיו מדי יום ראשון. סבתי זוכרת את שהיה בקרבת היהודים ככל שהנאצים התקרבו לפולין.
אך, ב 1 לספטמבר 1939 ביום שסבתי הייתה אמורה ללכת ליומה הראשון באוניברסיטה, פלשו הנאצים לפולין. סבתי זוכרת, את הגיוסים של נערים צעירים לצבא, להילחם נגד הנאצים שהתבצעו מהר מאוד.
לאחר שעות מספר באותו היום בעודה נמצאת עם משפחתה בביתה הטילו הנאצים פצצות על בריינסק.
סבתי ומשפחתה ברחו מהר מהבית והלכו לראות מה עם שאר משפחתם בבריינסק. תחילה, בדקו את בית דודה של סבתי והוציאו משם את הדוד של סבתא שלי שהיה פצוע קשה, והשאירו שם את גופתה של דודה של סבתא רבא שלי. לאחר מכן סבתי רצתה ללכת לבית סבה אך, אביה מנע ממנה ללכת משום שהבית כל כולו נשרף.
לאחר מכן, משום שבריינסק נחרבה לגמרי הלכה המשפחה לבית החולים להכניס לשם את הדוד של סבתא רבא שלי אך, בגלל העומס הרב והתור, הדוד של סבתי נהרג שם. לאחר מכן, ברחה המשפחה לשדות לעזור לדוד השני של סבתי לארוז את חפציו. ולאחר מכן, קנה אביה של סבתי חדר בביתו של גוי לכל המשפחה. אך, סבתי ברחה ליערות.
סבתי פגשה ביער סטודנט צעיר בעל פספורט, ואיתו התחתנה חתונה פיקטיבית. סבתי מספרת שבעזרת "בעלה" השיגה פספורט לעצמה, ושניהם לאחר מאמצים קשים בשנת 1940 בספינה שטו לארץ ישראל.
בארץ ישראל נפרדו סבתי ו"בעלה" איש איש לדרכו, סבתי עברה לגור ברמת גן אצל אחותה שאיתה לא התראתה שנה לפחות, ו"בעלה" התגייס לבריגאדה היהודית.
סרטון חיי סבתא אסתר- אנא התקן את תוכנת photo story 3 על מנת לצפות
יום שני, 15 בפברואר 2010
החיים בארץ ישראל עד גיל שלושים
כשסבתא רבא שלי הגיעה לארץ היא גרה אצל אחותה חיה,ועברה מעבודה לעבודה. אחת העבודות שסבתא רבא שלי זוכרת שעבדה הייתה במפעל ליצור גזוז. ביומה הראשון לעבודה באה עם שמלה מגונדרת והמנהלים של המפעל חשבו שהיא מפונקת מאוד. אך, הוכיחה להם שלא, היא עבדה קשה מהבוקר עד הלילה והייתה מקבלת סכום כספי זעום של 13 אגורות ליום.
כל יום אחרי שיצאה מהעבודה, חיכה לה בחור צעיר שליווה אותה לביתה כל יום, הבחור הזה כיום סבא רבא שלי ז"ל. יום אחד סבא רבא שלי אמר לסבתא רבא שלי שאם היא לא מתחתנת איתו בהקדם האפשרי, הוא צריך להתגייס לבריגאדה היהודית . החתונה שלהם נערכה בחצר ביתה של חיה, בשנת 1942. סבתא רבא שלי מספרת שהשמלה בחתונה לא הייתה מפוארת במיוחד והועברה בין כמה בנות ביום חתונתן.
לאחר החתונה עברו סבא וסבתא רבא שלי, לדירה של דירה שניים וחצי חדרים ברמת יצחק שברמת גן. סבתי עבדה באותם ימים במפעל וקיבלה גם כן שכר זעום של 13 אגורות ליום. כמה חודשים אחר כך בתחילת שנת 1943 נולד בנם הראשון של סבא וסבתא רבא שלי ואחיו הבכור של סבי, יעקב בבית החולים הדסה בתל אביב. יום אחד קמה בעלת ביתם של בא וסבתא רבא שלי וסילקה אותם מביתה.
בשנת 1944 לאחר הסילוק, חיפשו דירה גם בתוך רמת גן, ולאחר חיפושים מצאו דירה קטנה בשכונה התימנית תל יהודה שברמת גן. הדירה עלתה 1000 לירות, מה שהיה יקר מאוד, ולכן סבא רבא שלי שמחה ז"ל נאלץ לעבוד ב שלוש עבודות: שמירה, עבודה בבית חרושת ובעבודות בניין. הבית בתל יהודה לא היה גמור לגמרי וסבא וסבתא רבא שלי בנו שירותים באופן עצמאי. השירותים היו בנויים כבור מחוץ לבית, והבור היה מוקף בגדר כדי שלא יכלו לראות. בשכונה כולה לא היה חשמל וזרם חלש מאוד של מים מה שהקשה עליהם מאוד.
בשנת 1947 נולד סבי יאיר בבית החולים הדסה בתל אביב. בימים האלו שיפצו סבא וסבתא רבא שלי את דירתם. ובשנת 1948 נולד משה ז"ל אחיו הצעיר של של סבי.
סבתי(רבא) אסתר מספרת על הפרנסה בשנות הארבעים בעת המנדט הבריטי
כל יום אחרי שיצאה מהעבודה, חיכה לה בחור צעיר שליווה אותה לביתה כל יום, הבחור הזה כיום סבא רבא שלי ז"ל. יום אחד סבא רבא שלי אמר לסבתא רבא שלי שאם היא לא מתחתנת איתו בהקדם האפשרי, הוא צריך להתגייס לבריגאדה היהודית . החתונה שלהם נערכה בחצר ביתה של חיה, בשנת 1942. סבתא רבא שלי מספרת שהשמלה בחתונה לא הייתה מפוארת במיוחד והועברה בין כמה בנות ביום חתונתן.
לאחר החתונה עברו סבא וסבתא רבא שלי, לדירה של דירה שניים וחצי חדרים ברמת יצחק שברמת גן. סבתי עבדה באותם ימים במפעל וקיבלה גם כן שכר זעום של 13 אגורות ליום. כמה חודשים אחר כך בתחילת שנת 1943 נולד בנם הראשון של סבא וסבתא רבא שלי ואחיו הבכור של סבי, יעקב בבית החולים הדסה בתל אביב. יום אחד קמה בעלת ביתם של בא וסבתא רבא שלי וסילקה אותם מביתה.
בשנת 1944 לאחר הסילוק, חיפשו דירה גם בתוך רמת גן, ולאחר חיפושים מצאו דירה קטנה בשכונה התימנית תל יהודה שברמת גן. הדירה עלתה 1000 לירות, מה שהיה יקר מאוד, ולכן סבא רבא שלי שמחה ז"ל נאלץ לעבוד ב שלוש עבודות: שמירה, עבודה בבית חרושת ובעבודות בניין. הבית בתל יהודה לא היה גמור לגמרי וסבא וסבתא רבא שלי בנו שירותים באופן עצמאי. השירותים היו בנויים כבור מחוץ לבית, והבור היה מוקף בגדר כדי שלא יכלו לראות. בשכונה כולה לא היה חשמל וזרם חלש מאוד של מים מה שהקשה עליהם מאוד.
בשנת 1947 נולד סבי יאיר בבית החולים הדסה בתל אביב. בימים האלו שיפצו סבא וסבתא רבא שלי את דירתם. ובשנת 1948 נולד משה ז"ל אחיו הצעיר של של סבי.
סבתי(רבא) אסתר מספרת על הפרנסה בשנות הארבעים בעת המנדט הבריטי
יום שבת, 30 בינואר 2010
החיים בארץ מגיל שלושים עד לימים אלו
סבתי מספרת : "בקום המדינה שמחנו והאזנו לרדיו אך לא יצאנו לכיכר לבלות עם כל החוגגים משום ששמרנו על בנינו הקטנים שישנו".
לאחר מכן במלחמת יום העצמאות יצא סבי, שמחה ז"ל לשמירות בצפון הארץ על מנת להגן על הקיבוצים.
סבתי מספרת שסבי עבד שם קשה ונשאר שם ימים ולילות ללא שינה וחזר הביתה תשוש,ולאחר מכן חזר לשמירות.
פעם אחת כשחזר הביתה העיף מבט חטוף בתוך המקרר הקטן שהיה בביתם של סבי וסבתי, והבחין בבקבוק חלב קטנטן שהיה שם, סבי היה רעב ועייף והדבר היחיד שהוא רצה זה אוכל ושינה אז הדבר היחיד שראה במקרר היה רק בקבוק החלב, ולכן שתה את הבקבוק ונרדם תוך מספר דקות. סבתי בבוקר לא הבינה לאן נעלם הבקבוק בו הייתה אמורה להאכיל את משה התינוק, אך שאלה את סבי והוא הודה.
סבתי מספרת שבתקופה שלאחר קום המדינה הייתה תקופת הצנע שהייתה לסבי וסבתי תקופה קשה מאוד: הם גרו בדירה קטנה, ברמת גן, עם שלושה ילדי בני שנה, שלוש ושבע שנים, בתקופה ענייה של המדינה כשהאמא (סבתי) נשארה בבית ודאגה לילדים.
תקופת הצנע הייתה תקופה עניייה במדינה שבה הוקצבו מספר מוצרי יסוד לכל משפחה ליום למשל, כיכר לחם וחמאה ליום. בתקופת הצנע היה קשה להשיג קרח ועד שסחבו את הקרח לבית הוא היה נמס.סבי בימים אלו עבד כבנאי גגות וסבתי עבדה כעקרת בית.הבן הגדול יעקב עזר בכל עבודות הבית, בהיותו בן שבע שחצי מזמנו היה לעזור לאמו וחצי הזמן השני היה להיות בבית הספר היסודי בכיתה ב. סבתי זוכרת פעם שכשיצאה החוצה, סבי התנדב לשמור על הילדים ונרדם הבנים הגדולים יאיר ויעקב נרדמו גם כן ומשה הבן הקטן בכל הבית ואף אחד לא התעורר הוא זחל למיטתו של יעקב ונרדם שם.
סבתי עדיין זוכרת שהתרגשה ושמחה כל פעם מחדש בכל ברי המצווה שהיו לבניה, בבית הכנסת הסמוך לביתם בתל יהודה ליד כרם התימנים. בשנת 1967 נפטר משה הבן הצעיר בהיותו בן שמונה עשרה ממחלה קשה ביותר, שבועות מספר לפני מלחמת ששת הימים שאליה יצאו אחיו הגדולים ובינהם יאיר שסיים קורס טייס ימים מספר לפני המלחמה (שהוא סבא שלי).
לאחר מותו של משה סבי לא עבד הרבה זמן משום שגם היה עצוב של מות בנו ובנוסף, הענף בו עסק הפסיק להיות פופלרי והוא לא יכל לעבוד בענף זה יותר. לאחר כמה חודשים ארוכים פתחו סבי וסבתי מכולת קטנה מתחת לביתם שאת עבודת החשמל בה ביצע הבן יעקב בהיותו תלמיד בטכניון בחיפה. לאחר מכן סבי יצא לגימלאות וסבי וסבתי עברו לדירה אחרת ברמת גן, שבה קנו את כל הבניין שבו היו שתי קומות בלבד, שקומה אחת היה קיוסק שאותו ניהלו, וקומה שנייה בה גרו.
ניהול הקיוסק היה כיף על פי סבתי. הנכדות של סבתי אמי גילי, עינת ויפעת עזרו לסבתי ולסבי בחופש הגדול וישנו אצלם, אימי מספרת שיצאו איתם מידי פעם לים בימי שבת כשישנו אצלם, ופעם שכשהיו בים סבי אחז בשלוש הבנות והן נפלו לתוך גל גדול, אך הצליח להציל אותן לפני שטבעו. אמי מספרת גם שסבתי הכינה פעם אחת קציצות ושיכנעה את אימי שאל כל קציצה שתאכל תקבל ארטיק, ואימי טרפה שלוש או ארבע קציצות ומאז, אימי לא יכולה אפילו להסתכל על ארטיק פונץ בננה שאותו אהבה.
בשנת 1997 נולד נינה הראשון של סבתי שהוא אני, והיא לא יכלה לנסוע לבית החולים משום שהיה אז יום כיפור אז היא הייתה עצובה ובאה ביום למחרת, התרגשה ושמחה.
בשנת 2006 חלתה סבתי מאוד (חשבנו שהיה ממש על ערש דווי) ואושפזה בבית החולים כמה ימים אחרי שנולדה אחותי מיקה, אבי הראה לסבתי תמונה של מיקה שאותה לא ראתה, וסבתי הבריאה ממחלתה והגיעה לבריתה של מיקה.
לאחר שנה נפטר סבי שמחה ז"ל בגיל 89.
בשנת 2008 אני וסבתי הדלקנו משואה בטקס יום השואה המרכזי בעיר רמת גן, באותה שנה סבתי השתתפה בהצגת סטודנטים על השואה וסיפרה את סיפורה.
בתחילת שנת 2009 נפלה סבתי בדירתה ונפצעה והובהלה לבית החולים בו אושפזה לכמה חודשים. לאחר שהחלימה באופן ממש מופלא, סבתי עברה לגור בבית "המבריא" בכפר סבא ומכרה את דירתה ברמת גן. באוגוסט חגגנו לסבתי יום הולדת תשעים חגיגי ומיוחד. כיום היא עדיין גרה ב"מבריא", ואנו כולנו מאחלים לה בריאות ואריכות ימים, ועוד הרבה נינים.
סבתי (רבא) מספרת על תקופת הצנע
עוד סיפור של סבתא רבא על תקופת הצנע והשוק השחור
לאחר מכן במלחמת יום העצמאות יצא סבי, שמחה ז"ל לשמירות בצפון הארץ על מנת להגן על הקיבוצים.
סבתי מספרת שסבי עבד שם קשה ונשאר שם ימים ולילות ללא שינה וחזר הביתה תשוש,ולאחר מכן חזר לשמירות.
פעם אחת כשחזר הביתה העיף מבט חטוף בתוך המקרר הקטן שהיה בביתם של סבי וסבתי, והבחין בבקבוק חלב קטנטן שהיה שם, סבי היה רעב ועייף והדבר היחיד שהוא רצה זה אוכל ושינה אז הדבר היחיד שראה במקרר היה רק בקבוק החלב, ולכן שתה את הבקבוק ונרדם תוך מספר דקות. סבתי בבוקר לא הבינה לאן נעלם הבקבוק בו הייתה אמורה להאכיל את משה התינוק, אך שאלה את סבי והוא הודה.
סבתי מספרת שבתקופה שלאחר קום המדינה הייתה תקופת הצנע שהייתה לסבי וסבתי תקופה קשה מאוד: הם גרו בדירה קטנה, ברמת גן, עם שלושה ילדי בני שנה, שלוש ושבע שנים, בתקופה ענייה של המדינה כשהאמא (סבתי) נשארה בבית ודאגה לילדים.
תקופת הצנע הייתה תקופה עניייה במדינה שבה הוקצבו מספר מוצרי יסוד לכל משפחה ליום למשל, כיכר לחם וחמאה ליום. בתקופת הצנע היה קשה להשיג קרח ועד שסחבו את הקרח לבית הוא היה נמס.סבי בימים אלו עבד כבנאי גגות וסבתי עבדה כעקרת בית.הבן הגדול יעקב עזר בכל עבודות הבית, בהיותו בן שבע שחצי מזמנו היה לעזור לאמו וחצי הזמן השני היה להיות בבית הספר היסודי בכיתה ב. סבתי זוכרת פעם שכשיצאה החוצה, סבי התנדב לשמור על הילדים ונרדם הבנים הגדולים יאיר ויעקב נרדמו גם כן ומשה הבן הקטן בכל הבית ואף אחד לא התעורר הוא זחל למיטתו של יעקב ונרדם שם.
סבתי עדיין זוכרת שהתרגשה ושמחה כל פעם מחדש בכל ברי המצווה שהיו לבניה, בבית הכנסת הסמוך לביתם בתל יהודה ליד כרם התימנים. בשנת 1967 נפטר משה הבן הצעיר בהיותו בן שמונה עשרה ממחלה קשה ביותר, שבועות מספר לפני מלחמת ששת הימים שאליה יצאו אחיו הגדולים ובינהם יאיר שסיים קורס טייס ימים מספר לפני המלחמה (שהוא סבא שלי).
לאחר מותו של משה סבי לא עבד הרבה זמן משום שגם היה עצוב של מות בנו ובנוסף, הענף בו עסק הפסיק להיות פופלרי והוא לא יכל לעבוד בענף זה יותר. לאחר כמה חודשים ארוכים פתחו סבי וסבתי מכולת קטנה מתחת לביתם שאת עבודת החשמל בה ביצע הבן יעקב בהיותו תלמיד בטכניון בחיפה. לאחר מכן סבי יצא לגימלאות וסבי וסבתי עברו לדירה אחרת ברמת גן, שבה קנו את כל הבניין שבו היו שתי קומות בלבד, שקומה אחת היה קיוסק שאותו ניהלו, וקומה שנייה בה גרו.
ניהול הקיוסק היה כיף על פי סבתי. הנכדות של סבתי אמי גילי, עינת ויפעת עזרו לסבתי ולסבי בחופש הגדול וישנו אצלם, אימי מספרת שיצאו איתם מידי פעם לים בימי שבת כשישנו אצלם, ופעם שכשהיו בים סבי אחז בשלוש הבנות והן נפלו לתוך גל גדול, אך הצליח להציל אותן לפני שטבעו. אמי מספרת גם שסבתי הכינה פעם אחת קציצות ושיכנעה את אימי שאל כל קציצה שתאכל תקבל ארטיק, ואימי טרפה שלוש או ארבע קציצות ומאז, אימי לא יכולה אפילו להסתכל על ארטיק פונץ בננה שאותו אהבה.
בשנת 1997 נולד נינה הראשון של סבתי שהוא אני, והיא לא יכלה לנסוע לבית החולים משום שהיה אז יום כיפור אז היא הייתה עצובה ובאה ביום למחרת, התרגשה ושמחה.
בשנת 2006 חלתה סבתי מאוד (חשבנו שהיה ממש על ערש דווי) ואושפזה בבית החולים כמה ימים אחרי שנולדה אחותי מיקה, אבי הראה לסבתי תמונה של מיקה שאותה לא ראתה, וסבתי הבריאה ממחלתה והגיעה לבריתה של מיקה.
לאחר שנה נפטר סבי שמחה ז"ל בגיל 89.
בשנת 2008 אני וסבתי הדלקנו משואה בטקס יום השואה המרכזי בעיר רמת גן, באותה שנה סבתי השתתפה בהצגת סטודנטים על השואה וסיפרה את סיפורה.
בתחילת שנת 2009 נפלה סבתי בדירתה ונפצעה והובהלה לבית החולים בו אושפזה לכמה חודשים. לאחר שהחלימה באופן ממש מופלא, סבתי עברה לגור בבית "המבריא" בכפר סבא ומכרה את דירתה ברמת גן. באוגוסט חגגנו לסבתי יום הולדת תשעים חגיגי ומיוחד. כיום היא עדיין גרה ב"מבריא", ואנו כולנו מאחלים לה בריאות ואריכות ימים, ועוד הרבה נינים.
סבתי (רבא) מספרת על תקופת הצנע
עוד סיפור של סבתא רבא על תקופת הצנע והשוק השחור
הירשם ל-
רשומות (Atom)
