החיים בארץ מגיל שלושים עד לימים אלו

סבתי מספרת : "בקום המדינה שמחנו והאזנו לרדיו אך לא יצאנו לכיכר לבלות עם כל החוגגים משום ששמרנו על בנינו הקטנים שישנו".
לאחר מכן במלחמת יום העצמאות יצא סבי, שמחה ז"ל לשמירות בצפון הארץ על מנת להגן על הקיבוצים.
סבתי מספרת שסבי עבד שם קשה ונשאר שם ימים ולילות ללא שינה וחזר הביתה תשוש,ולאחר מכן חזר לשמירות.

פעם אחת כשחזר הביתה העיף מבט חטוף בתוך המקרר הקטן שהיה בביתם של סבי וסבתי, והבחין בבקבוק חלב קטנטן שהיה שם, סבי היה רעב ועייף והדבר היחיד שהוא רצה זה אוכל ושינה אז הדבר היחיד שראה במקרר היה רק בקבוק החלב, ולכן שתה את הבקבוק ונרדם תוך מספר דקות. סבתי בבוקר לא הבינה לאן נעלם הבקבוק בו הייתה אמורה להאכיל את משה התינוק, אך שאלה את סבי והוא הודה.

סבתי מספרת שבתקופה שלאחר קום המדינה הייתה תקופת הצנע שהייתה לסבי וסבתי תקופה קשה מאוד: הם גרו בדירה קטנה, ברמת גן, עם שלושה ילדי בני שנה, שלוש ושבע שנים, בתקופה ענייה של המדינה כשהאמא (סבתי) נשארה בבית ודאגה לילדים.

תקופת הצנע הייתה תקופה עניייה במדינה שבה הוקצבו מספר מוצרי יסוד לכל משפחה ליום למשל, כיכר לחם וחמאה ליום. בתקופת הצנע היה קשה להשיג קרח ועד שסחבו את הקרח לבית הוא היה נמס.סבי בימים אלו עבד כבנאי גגות וסבתי עבדה כעקרת בית.הבן הגדול יעקב עזר בכל עבודות הבית, בהיותו בן שבע שחצי מזמנו היה לעזור לאמו וחצי הזמן השני היה להיות בבית הספר היסודי בכיתה ב. סבתי זוכרת פעם שכשיצאה החוצה, סבי התנדב לשמור על הילדים ונרדם הבנים הגדולים יאיר ויעקב נרדמו גם כן ומשה הבן הקטן בכל הבית ואף אחד לא התעורר הוא זחל למיטתו של יעקב ונרדם שם.

סבתי עדיין זוכרת שהתרגשה ושמחה כל פעם מחדש בכל ברי המצווה שהיו לבניה, בבית הכנסת הסמוך לביתם בתל יהודה ליד כרם התימנים. בשנת 1967 נפטר משה הבן הצעיר בהיותו בן שמונה עשרה ממחלה קשה ביותר, שבועות מספר לפני מלחמת ששת הימים שאליה יצאו אחיו הגדולים ובינהם יאיר שסיים קורס טייס ימים מספר לפני המלחמה (שהוא סבא שלי).

לאחר מותו של משה סבי לא עבד הרבה זמן משום שגם היה עצוב של מות בנו ובנוסף, הענף בו עסק הפסיק להיות פופלרי והוא לא יכל לעבוד בענף זה יותר. לאחר כמה חודשים ארוכים פתחו סבי וסבתי מכולת קטנה מתחת לביתם שאת עבודת החשמל בה ביצע הבן יעקב בהיותו תלמיד בטכניון בחיפה. לאחר מכן סבי יצא לגימלאות וסבי וסבתי עברו לדירה אחרת ברמת גן, שבה קנו את כל הבניין שבו היו שתי קומות בלבד, שקומה אחת היה קיוסק שאותו ניהלו, וקומה שנייה בה גרו.

ניהול הקיוסק היה כיף על פי סבתי. הנכדות של סבתי אמי גילי, עינת ויפעת עזרו לסבתי ולסבי בחופש הגדול וישנו אצלם, אימי מספרת שיצאו איתם מידי פעם לים בימי שבת כשישנו אצלם, ופעם שכשהיו בים סבי אחז בשלוש הבנות והן נפלו לתוך גל גדול, אך הצליח להציל אותן לפני שטבעו. אמי מספרת גם שסבתי הכינה פעם אחת קציצות ושיכנעה את אימי שאל כל קציצה שתאכל תקבל ארטיק, ואימי טרפה שלוש או ארבע קציצות ומאז, אימי לא יכולה אפילו להסתכל על ארטיק פונץ בננה שאותו אהבה.

בשנת 1997 נולד נינה הראשון של סבתי שהוא אני, והיא לא יכלה לנסוע לבית החולים משום שהיה אז יום כיפור אז היא הייתה עצובה ובאה ביום למחרת, התרגשה ושמחה.

בשנת 2006 חלתה סבתי מאוד (חשבנו שהיה ממש על ערש דווי) ואושפזה בבית החולים כמה ימים אחרי שנולדה אחותי מיקה, אבי הראה לסבתי תמונה של מיקה שאותה לא ראתה, וסבתי הבריאה ממחלתה והגיעה לבריתה של מיקה.

לאחר שנה נפטר סבי שמחה ז"ל בגיל 89.
בשנת 2008 אני וסבתי הדלקנו משואה בטקס יום השואה המרכזי בעיר רמת גן, באותה שנה סבתי השתתפה בהצגת סטודנטים על השואה וסיפרה את סיפורה.

בתחילת שנת 2009 נפלה סבתי בדירתה ונפצעה והובהלה לבית החולים בו אושפזה לכמה חודשים. לאחר שהחלימה באופן ממש מופלא, סבתי עברה לגור בבית "המבריא" בכפר סבא ומכרה את דירתה ברמת גן. באוגוסט חגגנו לסבתי יום הולדת תשעים חגיגי ומיוחד. כיום היא עדיין גרה ב"מבריא", ואנו כולנו מאחלים לה בריאות ואריכות ימים, ועוד הרבה נינים.

סבתי (רבא) מספרת על תקופת הצנע



עוד סיפור של סבתא רבא על תקופת הצנע והשוק השחור